10 במרץ 2014

פורים?

עוד שבוע פורים!
בארץ זה היה אחד החגים האהובים עליי, אני מתה על אוזני המן (לא הקנויות הפרווה המגעילות) אני אוהבת נורא להתחפש, מאוד נהנית לראות אנשים מחופשים ובכלל יש תחושה מאוד משוחררת בחג.
אני אוהבת להכין משלוחי מנות לאנשים שאני אוהבת, אני מאוד אוהבת לקבל משלוחי מנות, בעיקר כאלו שרואים שהושקע בהם המון מחשבה ואהבה.
בשנה שעברה יצא לי ללכת לאירוע השנתי של עוגיו.נט של החלפת משלוחי מנות והיה ממש כיף!
קיבלתי משלוח מנות עצום! מלא בדברים טעימים, ואפילו צורפו מתכונים לכל מה שהיה במשלוח, באמת זה היה המשלוח מנות הכי מושקע שיצא לי לראות ולקבל.
השנה לא יצא לי ללכת לצערי (בכל זאת טיסה של 12 שעות...) אבל אני ממליצה בחום, את כל הפרטים על האירוע אתם יכולים לראות פה.
זה חג נטול מחויבויות (אין ארוחות, אין איסורים ואין חובות) , בדיוק כמו שאני אוהבת!

אוזני המן שהכנתי לאיתן שייקח לעבודה מהמתכון הנהדר הזה של עוגיו.נט

אז פה קצת פחות מרגישים את החג, למרות שבכל חור מוכרים אוזני המן ואני דיי בטוחה שיש לא מעט מסיבות פורים בסופ"ש, בכל זאת יש פה קהילה ענקית של ישראלים.
בעקרון, אני נגד קהילות ואני ממש לא זקוקה להן בשביל להרגיש שייכת, אבל זה מאוד כיף להכיר אנשים שנמצאים באותה הסיטואציה כמוך.
אתמול היינו ביום הולדת של 2 בחורות ישראליות וכל הפאב היה מלא בישראלים צעירים והיה ממש כיף!
הרגיש כמו בארץ, אבל אחרת... בארץ כל קבוצת חברים שקועה בעצמה בעיקר ופה היה ממש מינגלינג, כולם דיברו עם כולם.
זה היה נחמד לראות איך 2 בחורות הצליחו להביא את חצי מהישראלים במנהטן באיזור גיל השלושים ליום ההולדת שלהן.
אני שמעתי על היומולדת דרך חבר של חבר ובכלל לא הכרתי אותן, באתי לראות חברים ואמרו שיהיה כיף....
אז רותם ולירון (אני מאוד מקווה שזה אכן השמות שלהן) המון מזל טוב וכל הכבוד!
בארץ כולם סנובים (ואני בעיקר) אבל פה כולם קצת מורידים מהפזה שלהם.
למשל בארץ אם אני פוגשת מישהו מהתיכון שלא ממש הייתי חברה שלו, אז אני מתעלמת וממשיכה בדרכי.
לעומת זאת פה, אני עוצרת, אומרת שלום ולפעמים אפילו מחליפה מספרי טלפון, אולי זה קטע "צעיר" כזה, כי בארץ היה לי את החברים שלי, שאני אוהבת מאוד ומעולם לא הרגשתי צורך להגדיל את המעגל ופה אני קצת יותר צמאה לחברים חדשים.

ועכשיו לנושא אחר, זוכרים את הפוסט שלי על הרכבת התחתית? אז אתמול היה שיא חדש!
אני ואיתן עולים לנו לרכבת עמוסה של יום ראשון בערב ורואים איש שוכב על הרצפה עם הפנים למטה, כולם מנסים לעמוד כמה שיותר רחוק ממנו ומתעלמים לחלוטין ממנו, כאילו לא קיים.
באחת התחנות עולה בחור ומנסה לשאול לשלומו, מנסה לבדוק אם הוא אולי זקוק לעזרה רפואית.
וישר הבחור שעומד לידנו (שאין לו כל קשר לבחור ששוכב על הרצפה) צועק לו: "הכל בסדר, בגללך עוד יעצרו את הרכבת".
תמיד ידעתי שאנשי ניו יורק קרים ומנוכרים, אך זו רמה חדשה של אטימות, לא שאני יותר טוב, זה לא שעשיתי משהו....
אחרי כמה תחנות הבחור נעמד וירד מהרכבת, כנראה שסתם היה שיכור.



הבנתי שבארץ המזג אוויר השתגע, אז אצלנו סוף סוף הוא נהיה נורמלי, השמש יצא, השלג פסק, ופשוט תענוג לצאת החוצה!
ומשהו מתוק לסיום, הכנתי היום עוגת שוקולד מעולה (אל תתנו למראה להטעות אותכם).




2 תגובות:

  1. איזו כתיבה מענגת.
    מצחיק איך שאנחנו מתנהגים לגמרי אחרת כשאנחנו במעגל אחר; אומר הרבה על איך אנחנו מושפעים מהסביבה למרות שלפעמים אנחנו חושבים שלא [או אני, בכל אופן].

    והעוגה הזו נראית מרהיב. כאילו היא רק מחכה שירימו את המכסה [הקראסטי] שלה ויסתכלו מה בפנים!

    השבמחק
  2. סיפורי הסאבווי האלה אדירים. מסוג הדברים ששמים את הישראליות בפרספקטיבה, וגורמים לראות שלא הכל רע בה :)

    וברור שתהיי חסרה לנו בהחלפת המשלוחים!

    השבמחק