כפי שבטח שמתם לב, עד המעבר לא דיברתי על לולה (החתולה שלנו), פחדתי שאם אכתוב עליה משהו והיא לא תעבור בשלום, לא אוכל להסתכל בבלוג לעולם.
אז לפני הכל, לולה בסדר, אפילו יותר מזה.
לולה כבר בת 4 וחצי שנים, היא אצלינו מאז שעברנו לגור יחד, היא האור שבחיי!
תמיד כשסיפרנו לאנשים שאנחנו לוקחים אותה איתנו, הם הופתעו. אני לא כל כך מבינה למה, לי זה דיי ברור היה שלוקחים אותה איתנו, הרי היא משפחה :)
כל הזמן לפני המעבר הייתי בחששות לגביה, היא חתולה מאוד פחדנית ונסיעה לווטרינר בשבילה זה סיוט!
היא מקיאה, משלשלת והכי מפחיד מריירת כמו כלב, נראה כאילו עומדת לקבל התקף לב.
אז כמובן שחששנו מה יהיה איתה בטיסה כל כך ארוכה.
אחרי שארגנו את כל החיסונים והניירות, הזמנו וטרינר כ 3 שעות לפני הטיסה שיטשטש אותה, דקות ספורות אחרי שנתן את הזריקה לולה כבר הייתה מטושטשת, אבל יחסית מגיבה. ז"א אם מנסים להזיז אותה היא מתמקמת איך שנוח לה, פשוט לא נאבקת בך.
אז הכנסנו אותה לכלוב ונסענו לשדה.
הכלוב המדובר
השדה היה מפוצץ באנשים, כאילו חג. שלב הכרטוס עבר אחלה, למרות כבר אמרו לנו שהטיסה באובר בוקינג, ככה שנאלץ לשבת עם הכלוב על הידיים.
שלב הביטחון היה נורא! ולא כי זה צריך להיות ככה, אלא כי מי שעבד בבידוק היו מטומטמים! בהתחלה רצו שאני אוציא אותה ואחזיק אותה על הידיים בזמן שאני עוברת במכונת השיקוף מול כל מאות האנשים שיש מסביב.
אחרי שהסברתי שאני לא מוכנה ושהבנתי מחברים שיש חדר מיוחד לזה, לקחו אותי ואת לולה לשם.
הוצאתי אותה מהכלוב, שמתי על הברכיים וחיכיתי שיקח את הכלוב לשיקוף, אך לא כך היה. הוא החליט שעכשיו אני צריכה לצאת איתה ולעבור בשיקוף, כאילו שהבעיה שלי הייתה רק להוציא אותה מהכלוב ולא הרעיון של להחזיק אותה בחלל פתוח מלא באנשים. אחרי שבכייתי וצעקתי הוא החליט לקורא למנהל (כי אני לא משתפת פעולה) . המנהל הגיע, ראה את הנעשה, נזף בו קצת והסביר לו שכל מה שהיה צריך לעשות זה לתת לי לשבת איתה בחדר בזמן שבודקים את הכלוב. בהתחלה כמובן רציתי לכתוב מכתב תלונה, עכשיו שאני רגועה, אין לי כוח לזה, אני פשוט מקווה מאוד שזה לא יקרה לעוד אנשים, כי זה באמת היה נורא.
אחרי שעברנו את זה, הלכנו לטרקלין דן לאכול קצת מרק ולהירגע (לולה בינתיים בכלוב בשקט).
עלינו למטוס, ואכן יושבת לידינו אישה, מאוד חביבה שמנסה למצוא פתרון לזה שאני לא אחזיק את לולה כל הטיסה.
אז שאלנו פעמיים את הדיילות (הטיפשות של אל על) אם יש מקום אחד ריק בטיסה, ככה שהאישה החביבה תוכל לעבור לשם ולהקל עלינו, הדיילת הסבירה שהמטוס מלא ואין שום מקום ריק!
אז אחרי שהמראנו (כשלולה עם הכלוב על הברכיים) ראינו שבמהלך כל ההמראה מושב לפנינו היה ריק, שאלנו את הדיילת שוב, אם המקום הזה פנוי, הרי אנחנו כבר באוויר. הדיילת אמרה שיש בטיסה אישה שמפחדת לטוס וזה בטח המקום שלה והיא בהמראה הייתה ליד הדיילים. עברו עוד 10 דקות, ואף אחד לא מתיישב, החלטנו על דעת עצמנו שהאישה החביבה תעבור לשם, וכך עשינו. כמובן שאף אחד לא ישב שם עד סוף הטיסה ולדיילת סתם לא היה כוח לעזור....
רוב הטיסה היה ממש אחלה, לולה הייתה רגועה, גם כשהשפעת הטישטוש פגה, במהלך כל הטיסה ליטפתי אותה והיה ממש נחמד. ברגעים שהמטוס היטלטל היה לה קצת בחילה, אז היא הקיאה ואפילו עשתה קקי. למזלי הצלחתי לפתוח את הריצ'רץ' ולנקות קצת שיהיה לה נעים.
אחרי שנחתנו ועברנו את כל האימגרישן לארה"ב במהירות שיא (אפילו לא בדקו את מסמכים שלה) לקחנו מונית לבית החדש, שלב המונית היה השלב היחיד שבו לולה ממש יללה ובכתה, אבל הגענו מהר ובשלום.
עלינו לדירה הריקה, קילחתי אותה מעט, נתתי לה אוכל ומים , הרכבנו לה ארגז חול והשארנו אותה בדירה ויצאנו לסידורים.
את הדירה החדשה היא קיבלה ממש בקלות (חוץ מזה שביומיים הראשונים שלא היה ספה היא ישבה על המקרר)
כאילו היא לא עברה ארץ/דירה, ממש גיבורה!
אם רק הייתי יודעת שככה זה יעבור, הייתי הרבה יותר רגועה בתקופה שלפני המעבר....
השלג הראשון של לולה